במאמר זה ברצוני להציע מידע מבוסס היסטורית בנוגע להיווצרות אמנות הלחימה ווינג צ'ון קונגו פו.
מיתוסים רבים וסיפורי פולקלור שזורים בהסטוריה של אמנויות הלחימה מדרום סין בצורה כזו אשר מקשה לעיתים להבחין בין אמת לדמיון. ווינג צ'ון אינה יוצאת דופן בעניין זה ולכן לחובבי אמנות הלחימה הייחודית הזו אספק כאן, לראשונה בעברית, ניתוח אותנטי ומעמיק אשר אני תקווה כי יסייע בהבנה טובה יותר של הסטוריית אמנות הלחימה המובילה הזו.
חיפוש וחקר אמיתי אחר המקור והמוצא של אמנויות הלחימה הדרום סיניות אינו יכול להתבסס אך ורק על פולקלור. בכדי להבין מתי, איך וכיצד עוצבה ולבשה צורה אמנות הלחימה ווינג צון בדרום סין, יש להתייחס גם לגורמים הצבאיים, החברתיים, הכלכליים, הפוליטיים, התרבותיים והדתיים של אותה תקופה.
בסקירתי אתייחס רק לווינג צון משושלת היוחסין הישירה של ייפ מאן. אותה מסורת אשר נוצרה בעיר פושאן אשר במחוז גואנגדונג בדרום סין, סביב 1840.
הנרטיב אשר הועבר בתוך שבט הווינג צון של ייפ מאן מתחיל בזה שמסופר שאיפשהוא בתחילת המאה השבע עשרה , הנזירים אשר במקדש שאולין (או בהר סונג אשר במחוז הנאן או במקום לא ידוע במחוז פוג'יאן) הפכו למפורסמים במומחיותם באומניות הלחימה. הקיסר משושלת הצ'ינג אשר חשש מכוח היזק פוטנציאלי זה, החליט לפעול כנגד אותם נזירי שאולין. באמצעות פקידים מושחתים ובאמצעות בוגד מתוך המקדש, הצליחו לשרוף את המנזר עד ליסוד ולטבוח את רוב יושביו. חמישה מאסטרים של קונג פו הצליחו להימלט, כולל אב המנזר ג'י שין. אחת מהניצולים הייתה נזירה בשם נג מוי.
במסע בריחתה דרומה מצאה נג מוי מקלט במקדש העגור הלבן. שם היא פגשה במשפחה בשם יים.
לאבא אשר שמו היה יים יי ואשר היה סוחר טופו ,הייתה בת בשם יים וינג צון אשר הוטרדה על ידי בריון מקומי.
הנזירה הסכימה לאמן את יים וינג צון באומניות הלחימה של שאולין .היא לקחה אותה להר שם יכלה להתאמן בצורה נמרצת בכדי שתוכל להביס את הבריון המקומי ובכדי שיתאפשר לה להתחתן עם ארוסה, סוחר מלח בשם ליונג בוק צ'או.
לאחר שהביסה את הבריון בדו קרב , לימדה והעבירה את הידע באמנות הלחימה לבעלה. בעלה לימד והעביר הידע לליונג לאן קוואי. ליונג לאן קוואי העביר הלאה לוואנג וואה בו- חבר בחברת אופרה קנטונזית. וואנג וואה בו התיידד עם חבר אחר של ההרכב בשם ליונג יי טאי. ליונג יי טאי היה מאסטר בתבנית מקל עוצמתית אותה למד מאב מנזר השאולין הנמלט - ג'י שין. ליונג ו וונג החליפו בינהם את הידע של תבנית המקל ושיטת הלחימה להרכבת השיטה השלמה של אמנות הלחימה ווינג צון אשר קיימת כיום.
ליונג יי טאי ו וונג וואה בו העבירו את הידע לרופא צמחי מרפא מפורסם מפושאן בשם ליונג ג'אן.
ד"ר ליונג ג'אן לימד את שתי ילדיו ורק קיבל תלמיד חיצוני אחד, סוחר עמית, חלפן כספים בשם צ'אן ווה שון. צ'אן לימד רק מספר קטן של תלמידים במהלך חיו- שש עשרה במספר. תלמידו האחרון היה ייפ מאן.
לאחר הימלטות ייפ מאן להונג קונג בשנת 1949, בעקבות השתלטות הקומוניסטים, נאלץ ייפ מאן אשר היה איש אמיד לפני כן, לחפש תעסוקה. הוא החל ללמד אמנויות לחימה באיגוד עובדי המסעדות המקומי. מכאן, תלמידיו, כולל ברוס לי, וואנג שון ליונג, לוק יו, לו מאן קאם ואחרים הפיצו את תהילת הווינג צ'ון קונג פו סביב העולם.
נתחיל משריפת מקדש שאולין. חורבן מקדש שאולין הנו נושא אשר חוזר על עצמו במקומות רבים.
אלא שסימוכין היסטוריים, עובדתיים לכך שקיים גרעין של אמת לפולקלור וסיפורים אלו, לא ניתנים למציאה.
מקדש שאולין ההיסטורי בצפון סין מעולם לא נהרס על ידי שושלת צ'ינג. ומקדש שאולין הדרומי , ברמת ודאות גבוהה, מעולם לא היה קיים. הוא היה פשוט תוצר של המצאה ספרותית מהמאה ה-19 . באותה נשימה, נג מוי /וו מי אינה מצויה בשום רישום היסטורי מהימן. היא מופיעה לראשונה כבוגדת ברומן אמנויות לחימה אשר פורסם בסוף תקופת שושלת צ'ינג בערך ב-1890 ( ברומן זה היא מסייעת בשריפת מנזר שאולין.) לאחר מיכן היא אינה מוזכרת כגיבורה עד שנות השלושים של המאה העשרים.
יש להתייחס לסיפורי היצירה הללו של אמנות הלחימה יותר כמיתוסים מאשר היסטוריה אמיתית.
למעשה, כל הדמויות אשר לפני ד"ר ליאונג ג'אן , אשר נפטר ממש בתחילת המאה העשרים, הנם או דמיוניות לחלוטין או שלא ניתנות לאימות.
בובת העץ המפורסמת של אחיינו ותלמידו של ייפ מאן, גרנד מאסטר לו מאן קאם. מליוני פעמים חבטו עליה מתחילת שנות השבעים...
אז כיצד נוצרה והתפתחה אמנות לחימה ייחודית זו? תחילה יש להבין שווינג צ'ון לא נוצר בריק.
אמנות לחימה זו התפחה "ברב שיח" עם שיטות קרב יד אחרות וכתגובה למגמות חברתיות רחבות יותר. באמצעות הבהרה מסוימת של ההיסטוריה והמימד החברתי של אותה תקופה מקווה אני לשפוך מעט אור נוסף כיצד התפתחה אמנות הלחימה ווינג צון קונג פו ומדוע היא המשיכה להצליח כאשר כל כך הרבה אמנויות לחימה דרום סיניות דעכו או נעלמו מהמפה.
כדי לעשות זאת, יש לחקור ולבחון את אבולוציית אמנויות הלחימה במחוז גואנגדונג.
מחוז גואנגדונג יכל היה להיות מקום אכזרי למדי לחיות בו בסוף תקופת שושלת צ'ינג. אלימות בין אישית ואלימות קהילתית היו עובדות חיים, גם בערים וגם באזורים הכפריים. לא הייתה זו תקופה רוגעת של כבוד ורוחניות..
אמנויות לחימה דרומיות כמו צ'וי לי פאט, הנזיר בעל הגבה הלבנה ו ווינג צ'ון קונג פו כולם התפתחו ולבשו את צורתם הנוכחית בתקופה שבה גם בנדיטים וגם שומרי בטחון אחזו באקדחים. בתקופה שבה חברי איגוד התעמתו בצורה אלימה עם מפרי שביתות. תקופה שבה פשע מאורגן ומבריחי סמים היוו סוגיה חברתית מרכזית.
עקרונות ופילוסופיות הקרב של אמנויות קרב אלו פותחו ונוצרו כתגובה ומענה לבעיות ספציפיות אלו וגם כתגובה לדיונים וויכוחים גדולים יותר בנושאי לאומנות , מודרניזציה ואימפריאליזם.
כאמור, ד"ר ליאונג ג'אן הנו הדמות הראשונה אשר קיומו היה וודאי. ככזה, הוא מייצג את נקודת המעבר שבין מיתוס להסטוריה.
אביו של ד"ר ליאונג ג'אן היה הבעלים של בית מרקחת ומרפאה מצליחים ברחוב פאי ג'י במתחם שוק סגור בעיר פושאן. לאב היו שתי ילדים. הבכור הפך לסוחר מצליח ואיש עסקים. הבן הצעיר התענין יותר ברפואה ולבסוף ירש את העסק המשפחתי. כנער, ליאונג ג'אן הפגין התענינות באמנויות לחימה ולכן אביו שכר עבורו מספר מדריכים. יש לזכור שבאותה תקופה לא היו עדיין בתי ספר ציבוריים לאמנויות לחימה.
לאחר מות אביו, הפך ליאונג ג'אן לרופא ידוע ומצליח אשר נותר זכור היטב בהסטוריה המקומית שם.
אנו יכולים להצביע בוודאות על כך שד"ר ליאונג ג'אן העביר גם את הידע הרפואי שלו וגם את הידע שלו באמנויות לחימה לילדיו ולצ'אן ווה שון .
במילותיו של ייפ מאן: " ד"ר ליאונג ג'אן אחז בסודות העמוקים ביותר של ווינג צ'ון קונג פו והגיע לדרגת המיומנות והמומחיות הגבוהה ביותר של אמנות הלחימה הזו."
אין ספק כי התלמיד בעל ההשפעה הגדולה ביותר של ד"ר ליאונג ג'אן היה צ'אן ווה שון
(1849-1913 (. היה זה הוא אשר הפך את הווינג צ'ון לאמנות לחימה פומבית. צ'אן ווה שון צבר לעצמו מוניטין במעגלי אמנויות הלחימה המקומיים. הוא נולד בכפר מאנין בשונדה, אזור חקלאי מסורתי אשר היה מאופיין בבעלי אחוזות עשירים ובעלי מעמד גבוה מקומיים חזקים. האזור היה גם מאופיין בארגוני מליציה איתנים אשר שכרו שרותיהם של מפורסמים כמו צ'אן היונג (היוצר של קאי לי פו) אשר שימשו כמאמנים ומדריכי תרגילים. צ'אן ווה שון נחשף לאמנויות לחימה עוד בילדותו.
בגיל 13 נשלח לעבוד בחנות אורז בפושאן. מאוחר יותר הוא פתח עסק כחלפן כספים בשוק במקומי (שם לראשונה פגש את ד"ר ליאונג ג'אן) וקיבל את הכינוי החלפן וואה. המטבע העובר לסוחר היה מטבע כסף אך עסקאות קטנות בוצעו גם במטבעות של נחושת וארד.
לצ'אן וואה שון היה דוכן של המרת כספים ממש ליד בית המרקחת של ליאונג ג'אן. הוא לא היה מודע לכך שהשכן שלו היה מאסטר באמנויות לחימה. עד שיום אחד, בשעה שתפס מחסה מהגשם, הוא גילה כיצד ד"ר ליאונג ג'אן מלמד את בניו. הוא התחנן להתקבל כתלמיד.
מיד לאחר פרישתו של ד"ר ליאונג ג'אן, החל צ'אן ווה שון לקבל תלמידים. בנוסף לאמנויות לחימה ירש צ'אן ווה שון את היכולות הרפואיות של ד"ר ליאונג ג'אן.
צ'אן, כאמור, היה הראשון אשר לימד ווינג צ'ון בצורה פומבית אך הוא נאלץ להתמודד עם מספר אתגרים לא פשוטים. בשנת 1911 הוא סבל משבץ ונאלץ לפרוש. כך שלמעשה היו לרשותו קריירת לימוד של 16 שנה. יתר על כן, מרד הבוקסרים בשנת 1900-1901 גרם לכאוס כללי ופגע במוניטין של בתי הספר לאמנויות לחימה ברחבי סין. הממשל המקומי סגר סטודיויים לאמנויות לחימה במחוז גואנגדונג בשנת 1901 מחשש לפגיעה בזרים. השלטונות לא היו מעוניינים לייצר פרובוקציה אשר תגרום לספינות חיל הים הבריטיות, אשר היו ממוקמות סביב הונג קונג, סיבה בכדי להשתלט על כל אזור ה-פרל ריבר של דרום סין.
תלמידי המפתח של צ'אן היו נג צ'אן סו וכן צ'אן יו מין. נג היה מראשוני תלמידיו של צ'אן ויתכן וירש יותר מאחרים מהגאוניות של המאסטר שלו באמנויות לחימה. צ'אן יו מין היה בנו של צ'אן ווה שון. הוא בתורו פתח לפחות שתי בתי ספר מצליחים לווינג צ'ון קונג פו. הוא גם ירש את היכולות הרפואיות והפרקטיקה של אביו.
למרות הקריירות המצליחות של שני אלה, כוכבם לא נצץ במלוא הפוטנציאל שלו. התלמיד אשר המשיך והפך את מורו צ'אן ווה שון למפורסם היה תלמידו הצעיר ביותר, אשר התקבל כתלמיד זמן קצר לפני פרישתו. היה זה ייפ מאן.
ייפ קאי מאן (1893-1972) היה הבן השלישי מתוך ארבעה של ייפ אי דור ונג שואי. הוריו היו אנשים אמידים אשר התגוררו בפושאן. שמו של אחיו הבוגר היה ייפ קאי גאק ושמה של אחותו הבוגרת (אמו של מורי גרנד מאסטר לו מאן קאם) היה ייפ וואן מאי. הייתה לו גם אחות צעירה בשם ייפ וואן אם.
כאשר ייפ מאן היה כבן 12 , בשנת 1905, צ'אן ווה שון ניגש לאביו של ייפ מאן ושכר את בית התפילה או המקדש המשפחתי כמקום שם יכל לפתוח מחדש את בית הספר לאמנויות הלחימה שלו. ייפ מאן הצעיר היה מרותק ממה שראה. הוא היה רץ לאחר לימודיו בכדי להתבונן בתנועות המיוחדות של תלמידי הקונג פו במקדש המשפחתי. מיד לאחר מיכן הוא ניגש לצ'אן ווה שון וביקש להפוך לתלמיד שלו. הבקשה הזו העמידה את צ'אן ווה שון במצב לא פשוט. ייפ מאן הצעיר היה נראה אינטלגנטי וחלשלוש למדי, הוא לא היה נראה כאחד שיהפוך לאמן לחימה גדול. מצד שני -אביו היה בעל הבית והמקום.. הרעיון למלאות את ראשו של ילד ממעמד גבוה בחלומות של אמן לחימה, טמן בחובו צרות. צ'אן ווה שון ניסה למנוע מ ייפ מאן הצעיר להצטרף בתואנה שילדים עשירים ומשכילים אינם יכולים להפוך לתלמידים טובים באמנויות לחימה. אך ייפ מאן לא שוכנע. לבסוף, במאמץ אחרון לשחרר את עצמו מהמצב אליו נקלע, אמר צ'אן לילד כי ילמד אותו רק אם ישלם לו 20 אונקיות של כסף טהור.
בלתי הגיוני שלילד תהיה גישה לסכום כסף שכזה. 20 אונקיות של כסף הספיקו אז לממן חתונה או לפתוח עסק...
אפשר היה רק לתאר את ההלם שאחז בצ'אן וואה שון כאשר הילד הופיע שוב ביום המחרת מצויד בסכום הנדרש !!
אחרי שצ'אן וידא עם אביו של ייפ מאן – ייפ אי דור כי זהו רצונה של המשפחה שילדם הצעיר ילמד אמנויות לחימה, התקבל ייפ מאן כתלמידו הרשמי ה-16 והאחרון של צ'אן ווה שון.
ייפ מאן נשלח להונג קונג כעבור שנים מספר , בכדי ללמוד בקולג' על שם סיינט סטפן. היה זה בשנת 1908 .סיינט סטפן היה תיכון יוקרתי אשר נוסד בשנת 1903 ואשר הציג מודל דומה לפנימיות האנגליות המובחרות. התיכון הציע השכלה מערבית ולימודי אנגלית ברמה גבוהה. ייפ מאן ישתמש בהרחבה, מאוחר יותר בדבר השכלתו המודרנית יותר, בכדי להסביר על העקרונות המדעיים של הווינג צ'ון.
התמוטטות שושלת צ'ינג תרמה רבות להטלת ספק במערכת ההשכלה המסורתית. העימותים השונים מול המערב הדגימו שהרעיונות והמושגים האירופאיים של תעשייה ומדע צבאי היו נחוצים להישרדותה ושגשוגה של סין.
יתר על כן, החיוניות הכלכלית של הונג קונג עמדה בניגוד גלוי לקיפאון ההולך וגדל של מרכזי הסחר הגדולים לשעבר של גואנגזו ופושאן. זה היה ברור מאוד לסוחרים המקומיים שרפורמות פוליטיות וחברתיות נדרשות.
במהלך תקופת הרפובליקה הסינית היה רווח בקרב משפחות עשירות, לשלוח את ילדיהם לחו"ל כך שיוכלו להיחשף להשכלה מערבית מודרנית.
קאדר זה של צעירי עילית אשר התחנכו בהונג קונג או ביפן, הפכו להיות ידועים כאריסטוקרטים החדשים. הם נשאו על גבם את האחריות לרפורמות אשר יצעידו את הרפובליקה הסינית לתקופה המודרנית.
הונג קונג הייתה מקום מורכב מבחינה כלכלית, סוציאלית ואתנית. במשך כל המחצית השנייה של המאה ה-19 היווה האי הכבוש על ידי הבריטים מאין גשר המקשר בין אוכלוסיית דרום סין לעולם הרחב. נקודת המפגש הזו שבין נורמות תרבויות שונות לא תמיד היה חלקה והמדיניות הבריטית לעיתים החמירה המצב.
הבריטים, בפחדם כי כוחות האכיפה המקומיים אינם מהימנים מספיק, הזרימו חיילים מצפון הודו (כולל אזורים כמו פקיסטן ונפאל) לשרת כשוטרים בהונג קונג. היה זה הליך רגיל בכל רחבי האימפריה בריטית.
יום אחד, בעת לכתו לבית הספר עם חבר, נתקלו השתיים בשוטר "פקיסטני" מכה אישה סינית ברחוב. באותה נקודת זמן היה ייפ מאן בן 18 , שנת 1911, אותה שנה שבמהלכה שושלת צ'ינג הופלה לבסוף. חשוב להבין שהתקופה סביב 1911 אופיינה בהצפה של רגשות חזקים, לעיתים אלימים, של לאומנות בכל רחבי סין.
ייפ מאן וחברו התעמתו עם השוטר אשר החליט לתקוף אותם. בהסתמך על אימוניו הקודמים, פגע ייפ מאן בפניו של השוטר וגרם לדימום. הוא וחברו הסתלקו מהמקום במהירות מיד לאחר מיכן.
האירוע טבע רושם עמוק מספיק אצל חברו של ייפ מאן כך שהוא סיפר קורות הדבר למשפחתו. דוד אחד, לאחר ששמע את הסיפור, ביקש שיכירו בינו ובין ייפ מאן.
ייפ מאן הגיע לביתו של החבר והופתע לשמוע שהג'נטלמן המבוגר שמע על ווינג צ'ון. ייפ מאן הציג בפניו את תבניות הלחימה אך תגובתו של הדוד הייתה פושרת למדי. ייפ מאן חש מאוכזב וביקש מהדוד לעבוד יחד בידיים דביקות או צ'י סאו ( סוג של אימון עם שתי ידיים המדמה ספארינג- אופייני וייחודי לווינג צון). הוא החל לעבוד עם האיש המבוגר אך להפתעתו נבלם והובס בקלות..
ייפ מאן עזב את בית חברו בתחושת בושה. החוויה הזו טלטלה את בטחונו ביכולות הווינג צון שלו.
ימים ספורים לאחר מיכן ביקש האיש המבוגר להזמין את הצעיר בחזרה אך ייפ מאן היה מושפל מדי בכדי לחזור. הוא שוכנע רק לאחר שחברו חשף בפניו כי דודו היה יליד פושאן ושמו ליאונג ביק, בנו של מאסטר צ'אן ווה שון, תלמידו של מאסטר ליאונג ג'אן.
ייפ מאן הבין מהר מאוד את ההזדמנות הייחודית אשר נקלתה בדרכו להשלים את ידיעותיו באמנות הלחימה הפנטסטית. הוא חזר לביתו של החבר וביקש מליאונג ביק להשלים את חסריו.
במבט מאקרו היסטורי, לייפ מאן הייתה ההזדמנות להשוות בין סגנונות וצורת הלימוד של שתיים מהמאסטרים הגדולים ביותר של אמנות הלחימה ווינג צ'ון קונג פו. ייפ מאן דיווח על כך שהתוכן היה דומה למדי. השונה היה באופן ההוראה. צ'אן ווה שון לימד בסגנון פשוט בשילוב מטאפורות השאובות מחיי היום יום. ליאונג ביק המשכיל והמעודן יותר , עשה שימוש בעקרונות וסמלים מסורתיים מתוחכמים במיוחד בנסיונו להסביר שיטת הלחימה. כך יכל להסביר מה עשה, ביתר פרוטרוט.
מוטי פנסו ואח לקונג פו, באימונים על גג ביתו של גרנד מאסטר לו מאן קאם, רפובליקה של סין.
ייפ מאן חזר לעיר הולדתו, פושאן , כעבור שנים מספר כשהוא בן 24. כאשר ייפ מאן החל להתאמן עם חבריו הוותיקים , היה זה ברור לכל שיכולותיו השתפרו וגדלו משמעותית. הוא היה עכשיו כוח עולה בתחום .
מגמות משתנות בצפון סין גרמו לכך שהענין באמנויות לחימה גבר מאוד ותרם רבות לבתי הספר השונים של אמנויות הלחימה בפושאן.
מאסטר בשיטת גמל שלמה צפוני אשר היה מקושר לסניף התאחדות ג'ינגווה המקומית בפושאן, גרם להמולה רבה בכך שאיתגר את מדריכי הקונג פו בעיר. הוא טען שהם לא מסוגלים ללמד אמנות לחימה סינית בצורה אותנטית.
ייפ מאן הצעיר נבחר להילחם בקרב עם המאסטר הצפוני , גבר עליו והצליח ל"הגן על כבודה" של העיר. ארוע זה תרם רבות להעלאת מעמד הווינג צ'ון בקרב קהילת אמני הלחימה המקומית.
למרות המוניטין ההולך וגדל של ייפ מאן כאמן לחימה, הוא לא גילה שום עניין בלימוד האמנות במהלך שנות העשרים והשלושים של המאה ה-20. רוב זמנו העביר במחיצת נג צ'אנג סו, מתאמן בצ'י סאו או ידיים דביקות בכדי לשמר את רמת הטכניקה הגבוהה שלו ובחקר וחיפוש אחר השגת רמות גבוהות יותר של מיומנות באמנות הלחימה ווינג צ'ון.
שנות הארבעים של המאה ה-20 התאפינו עבור ייפ מאן ועבור אחרים בסביבתו, באובדן והצטמצמות של הון ונכסים. חלק מכך יש לזקוף ליפנים וחלק להשתלטות המפלגה הקומוניסטית. השתלטות על קרקעות ובתים בשם "רפורמות" כאלו ואחרות או הלאמות למינהם היו מחזה נפוץ. חוסר האיזון של המוסדות הפוליטיאיים והשחיתות גרמו להיחלשות הכלכלה באזור.
בשנת 1937 תקפו היפנים והשתלטו על דרום סין. בשלב זה משפחת ייפ המבוססת נאלצה לעזוב את ביתה. עם זאת, המצב בפושאן לא היה קשה כל כך כמו באזורים אחרים אשר היו בשליטת היפנים. הונג קונג הייתה במצב בעייתי אף יותר.
ההתקפה הראשונית של היפנים הותירה את הונג קונג מחוץ לתמונה כיוון שהיוותה טריטוריה בריטית. אך בסוף שנת 1941 החלו היפנים בפעולות כנגד הונג קונג. ב-25 לדצמבר 1941 התגברו היפנים על כל התנגדות וכוחות הברית באזור נכנעו באופן פורמלי. השלטון היפני בהונג קונג אופיין ברעב והוצאות פומביות להורג. המזל הוא שהיה קל לעזוב. אחותו של ייפ מאן אשר חייה בהונג קונג, שלחה את בנה הצעיר, לו מאן קאם (המורה שלי) כדי לחיות אצל אחיה בפושאן כיוון שהתנאים היו טובים הרבה יותר שם.
היה זה בתקופת זמן זו שייפ מאן החל להתנסות בהדרכת ווינג צ'ון, אם כי בקנה מידה מצומצם. בסביבות 1943 פנו אל ייפ מאן שתי חברים , צ'ו וינג יו וצ'ו צ'אנג יו. שני אלו היו בעלי מפעל אריגה והם היו מעונינים לשכור את שרותיו של ייפ מאן בכדי ללמד את אחיהם הצעיר, צ'ו קוונג יו. באופן מפתיע, הסכים יפ מאן לקבל את התפקיד.
בווינג צ'ון כמו באמנויות לחימה אחרות המדגישות ספארינג, חשוב מאוד אימוני חישה ויש צורך להתאמן עם מספר מתאמנים שונים בכדי לפתחה. עקב כך הוקמה לה קבוצה קטנה במפעל האריגה. מתאמן בשם לאן קאי הצטרף, כמו כן הצטרפו גם צ'אן ג'י סאן, לואי פאק יינג, צ'ו סאי קונג, צאן סום ולבסוף גם טסאנג סו.
בנו של ייפ מאן, ייפ צאן מספר שמייד אחרי שעובדת לימודיו של ייפ מאן נודעה מסביב, הוא אותגר על ידי מורה לקאי לי פו מקומי בשם וואן דאי האן.
במציאות, אתגרים שכאלו לא היו מחזה נפוץ ונחשבו לצעד נטול כבוד מצד המאיים/מאתגר. ייפ מאן ממש לא היה מחויב להענות לאתגר זה אך נעתר לו בכל זאת. בנו של ייפ מאן, ייפ צאן סבור כי אביו חשב שזו דרך טובה להעלות את קרנה של אמנות הלחימה ווינג צ'ון בשוק הצפוף של אמנויות הלחימה בפושאן ושהקרב יהווה אמצעי פרסום טוב.
רופא מקומי בשם טאן שאן צ'י גויס לשמש כשופט בקרב זה. הקרב היה קצר. ייפ מאן הצליח לחמוק מהחבטות הארוכות והעוצמתיות אשר שיטת הקאי לי פו קונג פו מצטיינת בהם ובאופן מוצלח ביצע תקיפות נגד כשהוא מנצל את עליונותו בטכניקות בטווח הקצר. השופט, בכדי למנוע השפלה נוספת, התערב מייד והכריז על תוצאת הקרב כתיקו.
לאחר נסיגת היפנים מדרום סין, ב-1945 החלו החיים לחזור למסלולם הרגיל. אך מאמצי הנורמליזציה נתקלו בקשיים עקב מלחמת האזרחים בין הקומוניסטים לבין הגוומינדאנג (הלאומנים)אשר הגיעה באותה תקופה לנקודת רתיחה.
באותה תקופה , כשהוא בן 52 , החל ייפ מאן לעבוד לראשונה בחיו, כקפטן של יחידת בלשי משטרה מוסווים ייפ מאן הפך לנכס מודיעיני בשרות הגוומינדאנג בפושאן.
מימין גרייט גרנד מאסטר ייפ מאן. משמאל גרנד מאסטר לו מאן קאם-מראשוני תלמידיו ובן אחותו של ייפ מאן.
בסתיו 1949 , לאחר סדרה של נצחונות של הצד הקומוניסטי בצפון סין ולאחר נפילתה של נאנג'ינג, הממשלה הוקמה מחדש במחוז גואנגזו, קרוב מאוד לפושאן. העיר גואנגדונג הפכה למקום עימות. גואנגדונג נפלשה ב-15 לאוקטובר. מעט לפני זה, הובא לידיעתו של ייפ מאן כי הוא נמצא ברשימה השחורה של המפלגה הקומוניסטית ...לא היה זה מפליא. ייפ מאן ייצג אספקטים רבים אשר איימו על המשטר הפוליטי החדש. יפ מאן היה שייך לבני המעמד הגבוה החדשים, היה אמן לחימה המקושר לקבוצה ריאקציונית וכשוטר היה קשור כנראה למאמצים לדכאות את המפלגה הקומוניסטית באזור.
ייפ מאן עזב את אשתו ואת רוב משפחתו מאחור כשהוא לוקח עמו את בתו הגדולה. התחנה הראשונה הייתה מקאו שם שהו מספר שבועות אצל חברים. מייד לאחר מיכן המשיכו להונג קונג.
תוך חודשים מספר, העיר הוצפה בפליטים מכל רחבי סין. האיש האמיד והמקושר הזה מצא עצמו לפתע כחלק מהמון אנושי מוגלה.
עם זאת, יתכן שיפ מאן היה בר מזל יותר מרובם. הוא לפחות שימר את הנטוורקינג החברתי שלו. הייתה לו משפחה כלשהיא בהונג קונג אך הוא פנה לחבריו הקרובים לקבלת עזרה. אדם בשם לי מאן סידר ליפ מאן את האפשרות לשהות באגודת איחוד עובדי המסעדות, בקולון.
יפ מאן בן ה-57 המתין חצי שנה, כשהוא חוזר לאיזון לאחר המאורעות האחרונים. צעדיו הבאים יהיו כאמן לחימה מקצועי ויכולותיו כאמן לחימה מוביל וכמורה פורץ דרך בתחומו יצעידו את אמנות הלחימה המפוארת ווינג צ'ון ,להכרה והצלחה עולמית.
כותב המאמר הנו מוטי פנסו B.Sc. , M.B.A תלמידו של גרנד מאסטר לו מאן קאם, אחיינו ותלמידו של ייפ מאן, חוקר אמנויות לחימה דרום סיניות
